מרבים לדבר על "הנדסת תודעה", אבל האם זה הביטוי הנכון? נדמה שהתודעה מעוצבת יותר משהיא מהונדסת. לאורך ההיסטוריה, עיצוב גויס כדי לשרת רעיונות פוליטיים, דתיים וחברתיים, לקדם מסרים ולהכתיב נרטיבים. לפעמים, המעצבים עצמם היו חסידים נלהבים של תפיסת העולם שקידמו. בפעמים אחרות כפו עליהם לתרום מכשרונם – או שזה פשוט השתלם. כך או כך, השאיפה להשפיע על התודעה באמצעות העשייה העיצובית יצרה חפצים, כרזות ומופעים טיפוגרפיים שהיו ונותרו מהבולטים בהיסטוריה של התרבות החומרית.
 
בתערוכה זו, המעצבים והמעצבות מגויסים לצורך אחר: חשיפת מנגנוני התעמולה המעוצבת של ימינו. ציטוטים של נרטיבים חברתיים שנויים במחלוקת, אימוץ של סמלים קולקטיביים, עריכה מחודשת של צירי הזמן והמקום – כל אלה משמשים אותן.ם כדי לבחון את הכוח המניפולטיבי שבידיהם.ן ולקדם מודעות וחשיבה ביקורתיות. 
 
כדאי לזכור: אמנם קל לנו לזהות מרכיבים דמגוגיים בפרופגנדות מובהקות, במיוחד אם הן זרות לסביבתנו המיידית, אבל תעמולה עשויה-היטב משכנעת דווקא משום שהיא מציגה מרכיבים אידאולוגיים כ"רגילים" ותמימים.

עוד מלפני ימי האלכימאים, שביקשו להפוך מתכות פשוטות לזהב, בני אדם מחפשים לחולל טרנספורמציות בחומר: להפוך את הזול ליקר, את הגס לעדין, את המחוספס לנעים. במובן מסוים, כל מלאכת יד היא מניפולציה שתכליתה לשנות את החומר, לחלץ אותו ממצבו הטבעי וליצור באמצעותו דבר-מה חדש. כיום, טכנולוגיות הייצור של חומרים מהונדסים מתפתחות בהתמדה וכובשות את השוק הפרטי והמוסדי; דשא סינתטי, פורמייקה וגרניט פורצלן הם רק קצה הקרחון. הציפויים והחיקויים משרתים את האדם בכמיהתו הבלתי פוסקת להשיג ולכבוש את הנחשק גם אם לכאורה הוא בלתי מושג. ואולם, גם אם בכל מניפולציה יש מעין גניבת דעת, מטרתה של מניפולציה על חומר אינה בהכרח שקרית או ראוותנית. היא יכולה גם לסייע לנו להציל את העולם – ואת עצמנו – מן התוצאות החמורות-יותר של הרגלי הצריכה החומריים שלנו, ולאפשר לנו להתבסס על משאבים מזיקים פחות וזמינים יותר. לא נצליח לעשות זאת אם לא נהפוך חומרים לחומרים אחרים. 
 
בחללי ההוספיס מוצבות עבודות עיצוב אשר חוגגות את השליטה של היוצר בחומר, את ההשפעה שיש לתהליכי ייצור ויצירה על התוצר הסופי, ואת המשמעויות החזותיות והרגשיות של מפגש מפתיע עם חומר מוכר. לצד חומרים מוחשיים המזוהים עם עולם הקראפט המסורתי מודגם השימוש גם במושאים חמקמקים כמו אור, קול וערפל המהתלים בחושי הצופה ומציעים בחינה מחודשת של מלאכת היד כמעשה קוסמות.

חפצים כסוכני תעמולה: מקום המעצבים והמעצבות בשרשרת הכתבת הנרטיבים 
אמת ושקר התאחדו. כבר אין ביניהם לא חציצה ולא מרחק. לאחר העידן הפוסט-מודרני, שהאמת השתבשה בו, ועידן הפוסט-אמת, שבו החל הגבול בין האמת והשקר להתערער, הגיע עידן שכבר אין בו אמת ואין בו שקר. הכול נכון כל עוד יש מספיק א.נשים שמאמינים.ות בו – ופלטפורמה של תקשורת להפצת הבשורה. 
 
בתערוכה זו בחרנו להביט לאחור ולשאול: האם לא היה כך מאז ומעולם? מתי אנחנו חלק מהבעיה ומתי אנחנו מקדמים ומקדמות פתרון? 
חפצים המגויסים לשירות נרטיב מסוים מכתיבים התנהגות ומשפיעים על התפיסות ועל הנורמות החברתיות-תרבותיות מאז ראשיתן של החברות האנושיות. לדוגמה, במאה ה-13, כאשר הפכו המשקפיים לסמל של ניסיון וחוכמה, נוצר טרנד של הרכבת משקפיים ניטרליים כסממן של אינטליגנציה. דוכס מילאנו פרנצ'סקו ספורצה (1401–1466) אף הזמין לעצמו תריסר זוגות משקפיים כאות לאוריינות ולאינטליגנציה שלו. בשנות ה-40 של המאה ה-20 הפכו המשקפיים גם לסממן אופנתי: סמל לא רק לאינטליגנציה, אלא גם לסטטוס סוציו-כלכלי. כלי לקידום והפצה של נרטיב אישי, חברתי ותרבותי. 
 
דוגמה היסטורית אחרת היא בקבוקי ההנקה. עד המאה ה-19, בקבוקי הנקה היו בדרך כלל בקבוקי חרס ששימשו במשק הבית ממילא. אלא שבמהלך המאה ה-19, רופאים ותעשיינים חברו יחדיו לייצר בקבוקי הנקה ייעודיים. השינוי בתצורת הבקבוק הושפע מהיבטים רפואיים-מדעיים, והתבטא לדוגמה בתוספת של שנתות ובמבנה ארגונומי. רופאים גם שיווקו את הבקבוקים – וזאת במקביל לתפקידם המתרחב והולך בעיצוב הנרטיב של האכלת תינוקות בפרט וגידול תינוקות בכלל. מפעולה ביתית טבעית, האכלת התינוק הפכה לפעולה "מדעית" מדודה, מנוטרת ומשוּוקת.
כך קרה גם עם נרטיב "הנוחות כהבטחה לחיים טובים". כמו הנרטיב הרפואי, גם הוא מכתיב ומשכלל מנגנוני צריכה והפצה מזה 150 שנה. לאחר מלחמת העולם השנייה, לדוגמה, הוא התבטא בייצור של מכשירי חשמל ביתיים מעוצבים לעילא, שקראו לנשים לחזור אל משק הבית והכתיב להן מה לעשות בהם ואיך להיראות בזמן שהן מתפעלות אותו בנוחות. גם כיום, שיווק שואבי אבק נשען על נרטיב של נוחות וקלות השימוש, ומסתייע במאפיינים של שכלול טכנולוגי, נראות "עתידנית" והענקת כוח ושליטה למשתמש.ת.
השאיפה לנוחות אינה נגמרת. תמיד יהיה מוצר שיבטיח נוחות רבה יותר והקלה ניכרת יותר בקשיי הקיום: עוד ועוד מוצרים ייעודיים שלא התקיימו עד לפני רגע, וכעת אי-אפשר עוד לחיות בלעדיהם. בקבוק גנרי כבר לא יכול לספק את כל צרכינו: פתאום אנו זקוקים.ות לבקבוק טיולים, בקבוק ספורט, בקבוק לתינוק, בקבוק מבודד-טמפרטורה ובקבוק יין. אחד יהיה עשוי פלסטיק, השני זכוכית והשלישי פלדת אלחלד, ולא רצוי לבלבל ביניהם, פן יקרוס הנרטיב הרלבנטי. מי רוצה להופיע במכון כושר עם בקבוק מים של פעוטות ועליו איור של קיפוד?! האם נשאר פתח או מקום לנרטיב אישי בסיטואציה התרבותית שנקלענו אליה?
 
שבעה מעצבות ומעצבים הוזמנו להשתמש ב"פלטפורמות שקר" כדי ליצור חמישה פרויקטים במגוון מדיומים, להציג מסרים חדשים המתקשרים לנרטיב ה"נוחות", לספק פרשנות חדשה למסרים ונרטיבים קיימים – ולהציע חלופות.

האנושות כלואה היום בקונפליקט חריף במיוחד ביחס לגופניותה. מחד גיסא, למרות מאמצים הולכים וגוברים, אנחנו עדיין פיזיים – ויש שיאמרו, פיזיים מדי. גופנו בר חלוף. מולקולות ביולוגיות זעירות עדיין יכולות להדביק אותנו במחלות, להתפשט בלא שליטה ולטלטל את עולמנו. אנחנו עדיין מזדקנים, ולבסוף, עם כליונו של הגוף, מתים. מאידך גיסא, אנחנו נמצאים במרוץ חסר תקדים לשימור הנעורים: מאמץ טכנולוגי מתמשך שתוצאותיו רק ילכו וישתבחו, אולי עד כדי התגברות על המוות בכוח המדע. גם נוכחותנו הדיגיטלית הולכת ומתעצמת, והגבול בינינו לבין הטכנולוגיות המתממשקות עם גופנו הולך ומיטשטש. 
 
מה בין גוף אדם לגוף הידע שמאפשר את הפיתוחים האלה? איך גופניותנו משתנה כאשר אנחנו שואפים להתעלות מעליה? ואם אנחנו יותר יפים, צעירים ומחויכים מאחורי פילטרים ממסכים, למה שנרצה בכלל לצאת החוצה, לעולם, בגוף הגרוטסקי הזה שלנו?
 
אסופת העבודות בחלל זה מציעה נקודות מבט שונות על גוף האדם כמושא של שקר וכזב, ולצד זאת כאמת שעדיין אי-אפשר להשכיח. כמה מהן מבקשות לעצב ולשפר את הגוף עצמו, כמה תוהות על עברו או מנבאות את עתידו, ואחרות מציגות תמונת מצב הווה מדאיגה ומערערת.

ההוגה המרקסיסט הצרפתי גי דבור טען בספרו "חברת הראווה" שהתרבות האנושית מידרדרת לכלל דימויים ריקים של עצמה, ושהדימויים האלה מחליפים בהתמדה את הקיום עצמו. "הראווה", הוא כתב, "מחוללת זיוף, ניכור, שיעבוד והפרדה. היא השקר שמשקר לעצמו". נדמה שנבואת הזעם של דבור התממשה: אנחנו אכן חיים בחברת ראווה. יתרה מזאת, המעבר מקיום לדימוי התקדם באופן רדיקלי הרבה יותר מכפי שאפשר היה לדמיין בשנות השישים של המאה העשרים, כאשר נכתבו הדברים. אנו מגדירים את עצמנו על פי התיעוד של מה שאנחנו רוכשים ואוכלים, של מה שאנחנו לובשים ושל המרחבים שבהם אנו חיים, ולשם כך אוצרים בקפדנות חצאי אמיתות, זוויות מחמיאות וניסוחים משכנעים. הפכנו לחלון הראווה של עצמנו. 
 
במובן המקורי, חלון ראווה הוא פניה הייצוגיים של החנות. מטרתו העיקרית היא לפתות את העוברים ושבים להיכנס. החלון מספק לבעלי העסק הזדמנות להעמיד ספקטקל מרהיב, להציג אנג'נדה, לעורר סקרנות ורושם של מסתורין, להצהיר על בלעדיות, על טרנד שנרצה להשתייך אליו. הוא מאפשר גם לחשוף את אחורי הקלעים – אבל לא פחות מזה, להציג מחזה מתעתע או אמת שנויה במחלוקת, ולהסתיר את מה שקורה בפנים.
בחללי הקומה השנייה של בית הנסן הוצבו השנה תוצרים של אקדמיות ושל שיתופי פעולה מחקריים המתכתבים עם הנושא או מגיבים להזדמנות שפורמט החלון מאפשר כדי ליצור מופע חזותי, חומרי או אנושי שאינו מחויב לציית לחוקים החלים על מה שמחוץ לגבולותיו הפיזיים.

הפלישה הבלתי פוסקת של הציוויליזציה האנושית לעולם הטבע הובילה לכך שרק מעט ממנו נשאר ללא פגע. לנוכח חוסר האיזון המסוכן שגורמים שינויי האקלים, מתעורר החשש הממשי שנשמיד גם את מה שנשאר. בינתיים גוברת גם ההבנה שבתקופה המאופיינת בחרדה ובדיכאון, שהייה בטבע היא קריטית לרווחת האדם. הפחד מאובדן עולם הטבע שהיה ביתנו (וממשיך להיות מקור קיומנו) מוביל אותנו יותר ויותר לשחזר באופן מלאכותי את מה שאבד לנו – לחקות את הטבע הטבעי בתקווה שנוכל לחלץ יתרונות ממשיים גם מן הזיוף.

לא פעם מנסה האדם להתחקות אחר היש הטבעי, לגבור עליו ולהיות "יוצר הטבע" בעצמו. הוא מבקש לביית ולהסדיר את הפרא, ולהעמיד את עצמו מחוץ לטבע (ומוטב, מעליו). לצד סקרנות, עניין והתפעמות ניכר בו הרצון לתעד את הטבע, לפתח אותו ולשמרו – המתקיים בכפיפה אחת עם הנזק שהוא מסב לטבע ביודעין או מתוך אדישות.
 
אחד הביטויים המובהקים לכך הוא מעשה הפחלוץ: ניסיון לקנות בעלות על מה שאין לו בעלים, להקפיא את הרגע הנתון, לעצור את ההתכלות ולשלוט בה.
במלאכת הפחלוץ חוברים אלה לאלה ההנצחה והשימור, השיוך והניכוס, הפרא והביות. נבללות בו מחשבות על הגדרת ה"טבעי", על קליפה וליבה, על עיצוב ושימור, על הרצון להתוודע אל הלא-מוכר ועל המיאון להשאירו בלתי מפוענח.
 
במוזיאוני הטבע, פוחלצים משמשים לעתים קרובות חלק מדיורמה המהווה כביכול חלון הצצה לסביבת המחיה הטבעית של המוצג. סימולקרה. העמידה מול הרגע המוקפא, המפוסל והמהונדס מייצרת חוויה ויזואלית מנוכרת-מוכרת, שמניעה את הדמיון ואת הרגש. 
 
מתי ההתערבות האנושית בטבע היא בגדר חיקוי ומתי היא בגדר תיעוד? עד כמה "נאמנה למציאות" יכולה התערבות כזו להיות? מה עוד אנו מבקשים לשאול מהטבע ולשייך לסביבת המחיה שלנו בניסיון לדמות את החוץ בפנים – ואולי גם מתוך הרצון להשיב את מה שכבר הרסנו? 
 
התערוכה "התפחלצות" מבקשת לעורר מחשבות על הדחפים האנושיים לאסוף ולהסדיר, ולתהות על האופן שבו האמת שאנחנו מנציחים נעשית לאמת האחת. היא הזמנה לשוטט במרחבי טבע מדומיין ולקיים איתו מפגש אמיתי במלאכותיותו ומלאכותי באמיתיותו.

האגדה האורבנית היא סיפור תלוי-מקום העובר בין דורות ותרבויות, בין אוזניים וקירות. לפעמים היא סיפור גדול שהיה באמת ולפעמים זיכרון אינטימי. לפעמים היא הגזמה אמנותית ואפילו בדיה מוחלטת שהזמן ליטש. לצד ההנאה שהיא מסבה, האגדה האורבנית מייצגת גם את היכולת האנושית להשעות את השכל הישר לטובת נרטיב קולקטיבי ותחושת שייכות למקום.
כך, בתוך המעטפת האורבנית העשויה אוסף של איקונות ארכיטקטוניות והיסטוריות, מתחוללות במקביל אמיתות מרובות, המספרות את סיפורה של העיר דרך תרבויות, פולחנים, פרשנויות ואמונות שונות. 
 
המעטפת החיצונית של העיר ירושלים ניכרת בארכיטקטורה, בתוואי הרחובות, בצמחייה העירונית, במזג האוויר ובעוברי האורח – תושבים לצד מבקרים מרחבי העולם. האורחים והמבקרים האלה חווים לכאורה את העיר הגלויה לעין, אלא שחוויית הביקור שלהם טעונה בידע קודם. כאשר מדובר בעיר בעלת חשיבות תרבותית ודתית כה ניכרת, מדובר בגוף ידע עצום: העיר ירושלים נחווית מבעד לעדשה שעשויה משלל רעיונות, ערכים וסמלים שנקשרו בה במשך הדורות.
 
אם ברצוננו להשקיף אל מעבר לסמלים ולסטריאוטיפים ולחוות את "העיר הסמויה מהעין", יהיה עלינו לאתר את הסיפורים, את האגדות ואת האלמנטים הנושאים אותם במרחבי העיר. כך תתאפשר חוויה עמוקה של ירושלים הבין-אישית, החושית, הנרטיבית, נושאת הזכרונות: סך החוויות שחוויתי ברחביה והרגשות שהתעוררו בי, סך הסיפורים ששמעתי וסיפרתי, הטעמים והריחות, מערכות היחסים הקצרות או הארוכות שניהלתי במרחב האורבני.
 
מאז שנת 2017, פרויקט השדכן מפנה את מבטו אל הכוחות היצירתיים המניעים את העיר ירושלים, אל המעצבים החיים ופועלים בה ואל המלאכות המגוונות המתקיימות בה ומעמידות את נופיה. השנה, תערוכת השדכניות קוראת לקלף את שכבת העיר החיצונית ולחשוף חלקים של ירושלים הסמויה מהעין. היא מציעה חוויית עיר אחרת: עיר של אגדות אורבניות וסיפורים אישיים, של תרבויות וקהילות שונות, של זכרונות ומזכרות, עבר והווה. 
הפרויקט, המתקיים במסגרת שבוע העיצוב ירושלים 2023, מחבר שלוש צלעות: מבנה בעיר, מספר סיפורים ומעצב מקומי.
המבנה הוא המרחב הפיזי שבגבולותיו נרקמת העלילה; מספר הסיפורים הוא בעל המלאכה הנושא את הזיכרון האישי; והמעשה העיצובי משמש גשר בין הסיפור המילולי לעולם הצורה והחומר, ועושה זאת באמצעות מזכרות חדשות, מדומיינות, למקום, לסיפור ולזמן.
 
ירושלים רחבת ידיים בזמן ובמרחב. גבולותיה הפיזיים גמישים, השפע התרבותי בה עולה על גדותיו. גם מתוך הזיכרון היא גולשת. לכל אחד יש סיפור לספר, ובכל פינה ישנו בניין עם סוד ורמז. אנחנו לא מתיימרים לתת ביטוי לכל הסיפורים ששקעו באבנים הירושלמיות – רק מקווים שהסיפורים שבחרנו יאפשרו לחדש את המבט על העיר מבעד לסמלים ולקרוא אותה כמערכת של אנשים.

בני אדם רואים באור ומתקשים להתמצא בחושך. ייתכן שהעובדה הפיזיולוגית הבסיסית הזו מהווה בסיס לקישור הפילוסופי, הרוחני והאמנותי מתמשך בין המואר לבין האמיתי, הצודק, המדויק והנשגב. אפלת הלילה מזמנת טשטוש ותחושת תעתוע ומסתורין – אבל באור הכול מתבהר. 
אין זה מקרי שמשל המערה של אפלטון הפך לאחת מאבני היסוד של החשיבה הפילוסופית והדתית המערבית. האסירים שהמשל מספר עליהם כלואים במערה. הם רואים רק את הצללים המוקרנים על קיר, ולכן מאמינים שאותם צללים הם-הם האמת. אוהב החוכמה משתחרר מכבליו, מזהה את הצללים כאחיזת עיניים, ואף יוצא החוצה, לעולם האמת והאור. בתחילה קשה לו באור, אבל הוא מתרגל. לבסוף הוא יכול אפילו לראות את השמש. 
אפלטון טען שהצללים הם עולם החומר, ההתהוות, השקר – ושמעבר לו יש עולם אידאי, על-זמני ועל-חומרי, עולם של אמת. 
 
אבל האם יש אור בלי חושך? חושך בלי אור? התערוכה הזו היא הזדמנות להתבונן בזיקה ההדדית שבין אמת לאחיזת עיניים דרך המשחק הנצחי בין האור לחושך. הזמנה להיכנס למערה או לצאת ממנה – להתמסר לאשליה המנחמת או לחתור לחשיפה של מנגנוני הפעולה שלה.