הנחש המשקר והמכזב נמצא כבר בגן עדן, וגם אחרי שגורשנו משם הוא ממשיך ללחוש לנו באוזן. השקר והכזב, אם כך, מלווים אותנו משחר ההיסטוריה, אם לא קודם לכן. לראיה, אנו פוגשים אלים תכסיסנים ורוחות מתעתעות ברחבי העולם הארכאי: לוקי במיתולוגיה הנורדית, אננסי בסיפוריהם של בני האשנטי במערב אפריקה, מלך הקופים סון ווקונג במיתולוגיה הסינית, איקטומי במסורותיהם של שבט הלקוטה במישורים הגדולים של צפון אמריקה. 
הם ודומיהם מתעתעים באלים, ברוחות או בבני אדם – לפעמים כדי ללמד, לפעמים כדי להטעות, לפעמים כדי לשעשע או להשתעשע.
בני האדם, כמובן, לא זקוקים לתכסיסנים על-טבעיים כדי למלא את העולם בשקר וכזב. נטייתנו המובהקת אל השקר מוצגת בבירור לכל אורך המקרא: קין משקר לאל באשר לגורלו של אחיו, אברהם משקר למצרים בנוגע לזהותה של שרה, יעקב משקר לאביו כדי לזכות בברכת הבכור, בני יעקב משקרים לשכם, בני ישראל במדבר מעדיפים אל כוזב בדמות עגל זהב על פני האל שלפני רגע שחרר אותם מעבדות ונביאי השקר מדיחים את כולם לעבודת אלילים.
המשל המכונן של הפילוסופיה המערבית מרחיק לכת עוד יותר, וגורס כי העולם הארצי כולו הוא שקר. אפלטון מדמיין בו אסירים הכבולים במערה וצופים בצללים המוקרנים על הקיר שלפניהם – אחיזת עיניים שהם תופשים כאמת. 
כל עולם החומר, חשב אפלטון, עולם ההתהוות, הוא עולם של כזב. רק מי שמצליח להשתחרר מהכבלים יוצא מהמערה לעולם של הוויה אידאית, לעולם של אמת. המצב האנושי, אם כך, הוא בבסיסו מצב של כזב וכדי לחזות באמת נדרשים מאמצים קשים, כמעט קשים מנשוא.
ואולם, גם אם השקר והכזב העסיקו את התרבויות האנושיות מאז ומעולם, נדמה שבתקופה הנוכחית הם מתעצמים באופן חסר תקדים. העידן הדיגיטלי הביא איתו ערעור מקיף על מושגי האמון, האותנטיות והאמת. פייק־ניוז, דיפ־פייק, דימויים מזויפים, דיסאינפורמציה — כל אלה היו לתופעות שגורות. 
חלק ניכר מעולם השקר והתעתוע הזה מתקיים אמנם ברשת, אבל הוא מוקרן מהמסך גם כלפי חוץ. עידן הפוסט־אמת כבש את המציאות הדיגיטלית והאנלוגית כאחת, והוא מתאפיין לא רק בוויתור מראש על חיפוש אחר האמת, אלא גם בתחושה שאפילו אם היא תימצא, לא ברור מה יהיה ערכה. 
בעידן זה, האשליה מוכיחה את יעילותה הכלכלית, החברתית והפוליטית בכל יום מחדש.
על הציר שבין מציאות לבדיה, פעולת העיצוב נעה בין שני הקטבים. בקצה האחד היא מבקשת לממש את הציפייה למופע ראווה מרהיב, הכמיהה הבלתי פוסקת ליופי, ונכנעת למוטיבציה לייצר חשק לטובת מקסום רווחים. בקצה הנגדי היא עוסקת יותר ויותר דווקא ביצירת שקיפות, בניית אמון ובלקיחת אחריות.
האם פעולת העיצוב אינה ביסודה אלא הסתרה מניפולטיבית של אמת? כיצד והאם היא יכולה לסייע לקדם דווקא שקיפות, כנות ואותנטיות?
שבוע העיצוב ירושלים 2023 מבקש לבחון ולחגוג את תפקידו של המעצב בהקשרים אלה, ולעשות זאת באמצעות עבודות החוקרות את חשיבותן של אשליות – עבודות שמסתירות ומרמות, שבוראות מציאויות מקבילות – ולצדן עבודות העוסקות בגילוי ובחשיפה, ובודקות את האפשרות של אמת ואותנטיות למרות שפע השקר והכזב.
