לאקונה

MEATS Elisava
רוג'ר פאז, טוני מונטס, גבי פרה, מריה דה לה קמרה

מיצב "לאקונה" הוא בו בזמן מחווה לעבר קדום ותוצאה של חקר האפשרויות הגלומות באור. המיצב, הממוקם בגן מוטי היבש ובמתחם בית הנסן ההיסטורי, מדמה את הופעתה הזמנית של בִּיצה בסביבה העירונית העכשווית ומעורר בצופות ובצופים את תחושות המסתורין והראשוניוּת המלוות אירוע מעין זה. המבקרים והמבקרות במיצב נכנסים אל תוך מישור של אור האופף אותם מכל כיוון ויוצר אווירה של בִּיצה בראשיתית. הסביבה העירונית נמחקת כליל ובמקומה מופיעה סביבה לחה ומלאת ערפל: הביצה שהקיפה פעם את מעיין הגיחון ומילאה את עמק קדרון. המיצב ממוקד בחוויה של המבקרים השוקעים אל תוך מישור אופקי של אור המדמה את המים העומדים של הביצה, יוצר תנועה ומשנה מן היסוד את החוויה החושית של המרחב. המבקרים מטילים צללים המעודדים מבקרים אחרים להיכנס אל תוך האור ולחוות בתוכו את אווירת מי החיים של ירושלים הקדומה, ירושלים של המקורות.

אזור ירושלים היה ונשאר אזור יבש. דווקא בשל המחסור בהם ובשל היותם משאב הנדרש לקיום החיים היה למים תפקיד חשוב בחייהם של תושבי ירושלים המקראית. לראיה, ירושלים המקראית מתוארת כעיר השוכנת על גבעות שהתברכו בשפע של מים: "ממגד שמָים מטל ומתהום רֹבצת תחת" (דברים, לג, יג). מקור המים העיקרי של ירושלים המקראית היה מעיין הגיחון, ומימיו הצטברו בבריכת השילוח. למים הללו – "מי השילוח ההולכים לאט ושוטפים אצל ארון יי" (מתוך "גן העדן האבוד" מאת ג'ון מילטון, בתרגומו של יצחק אדוארד זלקינסון) – יוחסו סגולות ריפוי (הבשורה על פי יוחנן, ט, ז). עוד בימי בית ראשון היו חצובים מתחת להר הבית מאגרי מים גדולים, שמקצתם אף נחשבו למקור כל המים בעולם (כך, למשל, כתב אריסטיאס במאה ה-2 לפנה"ס), אמונה שחיזקה את הסברה על היותה של ירושלים מרכז העולם. גם בימינו סוגיית המים מעסיקה מאוד את ירושלים בפרט ואת המזרח התיכון בכלל, כמו גם אזורים אחרים בעולם. כשהמים הם מצרך נדיר, הם מעוררים אינספור עימותים ומאבקים. "לאקונה" היא תזכורת לתלות שלנו במים ולחשיבות השמירה על המים למען המשכיות החיים על כדור הארץ.